פסק-דין בתיק בג"ץ 3512/04

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        העתירה שבפנינו מבקשת להעמיד למבחן את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1372/01 מיכל שזיפי נ' אינטרקלאב בע"מ הדן בסוגיה כיצד יש לקיים את חובת תשלום שכר מינימום על פי החוק כאשר מדובר בעובד אשר שכרו משולם על בסיס עמלות בלבד; האם חובת תשלום שכר מינימום החלה על המעביד הינה חובה קוגנטית, נפרדת, עצמאית, ובלתי תלויה לחלוטין בהסדר השכר החוזי בין העובד למעביד הבנוי על תשלום עמלות, או האם ישנו קשר גומלין בין הסכם השכר לבין חובת תשלום שכר המינימום, ואם כן, מה הזיקה ההדדית ביניהם, וכיצד היא מתבטאת הלכה למעשה?

2.        בית הדין הארצי לעבודה נחלק בדעתו בשאלות העקרוניות הקשורות בסוגיה זו. בדעת הרוב (כבוד השופט רבינוביץ והנשיא אדלר) נפסק, ראשית כי קיימת זיקת גומלין בין חובת תשלום שכר מינימום לעובד על פי החוק לבין הסדר שכר חוזי בין העובד למעביד, הבנוי על תשלום עמלות לעובד, וראוי לשלב בין החובה על פי החוק לבין ההסדר החוזי כאמור באופן שינתן מחד ביטוי לרצון הצדדים בהתקשרות החוזית, ומנגד, יובטח קיומן של הוראות חוק שכר מינימום על דרך תשלום שכר מינימום לעובד מידי חודש בחודשו. וביתר פירוט: שילובם של חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 עם הוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 מביאה למסקנה כי בחקיקה משולבת זו הסדיר המחוקק באורח קוגנטי, ראשית, את הכלל כי שכרו של עובד באשר הוא לא ירד, בכל מקרה, מתחת לשכר המינימום; שנית, תשלום שכר זה לא יעוכב מעבר לחודש ימים. חקיקה זו משלבת, איפוא, בין התכלית להבטיח לעובד שכר המינימום לצרכי מחייתו הבסיסיים לבין הוראות הגנת השכר שנועדו להבטיח את מועד תשלום השכר החודשי. תכלית משולבת זו של הבטחת שכר מינימום בד בבד עם הבטחת המועד לתשלומו חלה על כל צורות השכר הנהוגות במשק, בין אלה הבנויות על בסיס של זמן (חודש, שעה, יום, שבוע) ובין אלה הבנויות על פי כמות תוצרת (ובכלל זה עמלות). מכללים אלה הסיק בית הדין בדעת הרוב כי גם עובד שבסיס שכרו בנוי על עמלות בלבד זכאי בכל מקרה לתשלום שכר מינימום מדי חודש, ולצורך כך אין להסתפק בהתחשבנות כוללת של היקף העמלות אחת למספר חודשים במטרה לאזן בין חודשים "רעים" ל"טובים" מבחינת שיעור זרימת תקבולי העמלות במשך אותה תקופה. נפסק כי יש להבטיח שגם כששכר העובד בנוי על עמלות, יובטח לו שכרו המינימלי מדי חודש, אלא שבנתון לכך, המעביד רשאי לערוך התחשבנות איזון עם העובד לאחר מעשה. מטרת ההתחשבנות היא להביא לכך שכנגד סכומים ששילם המעביד בתורת שכר מינימום כשלא היתה לעובד הכנסה כלשהי מעמלות בחודש נתון או שהכנסתו ממקור זה לא הגיעה כדי שיעור שכר המינימום הנדרש, הוא יזוכה כעבור מספר חודשים בסכומים ששילם כאמור כנגד עמלות שהרוויח העובד בחדשים "הטובים" מעבר לשכר המינימום. זו עיקרה של דעת הרוב בפסק הדין:

"(א)    הבדיקה וההתחשבנות עם עובד ששכרו משתלם על בסיס של עמלות תיעשה מדי חודש בחודשו;

(ב)     עובד ששכרו משתלם על בסיס אחר מיחידת זמן (עמלות וכיוצא בזה) ואשר הכנסתו החודשית מעמלות נמוכה משכר המינימום החודשי על פי חוק שכר מינימום כפי שיהיה מעת לעת... חייב יהיה המעביד להשלים לאותו עובד את שכרו עד לגובה שכר המינימום החודשי;

(ג)      תשלום סכום ההשלמה ייעשה במועד הקבוע לתשלום שכר חודשי, על פי חוק הגנת השכר, ואם לא ישולם במועד יחולו לגביו הוראות חוק הגנת השכר וחוק שכר מינימום הנוגעות להלנת שכר.

(ד)     יחד עם זה, יהיה זכאי המעביד לנכות בכל חודש את סכום ההשלמה מסכום העמלות שזכאי להן העובד במועד הניכוי, ובתנאי שלאחר ניכוי סכום ההשלמה יוותר בידי העובד בחודש הניכוי סכום השווה לשכר המינימום החודשי, ובתנאי נוסף שסכום הניכוי לא יעלה על הסכום המותר לניכוי מיקדמות על פי סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר".

           (פסק דינו של השופט רבינוביץ, פסקה 7). הנשיא אדלר הצטרף לדעה זו והוסיף הנמקה משלו בתמיכה למסקנה האמורה.

3.        בדעת מיעוט (כב' סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין) הובעה עמדה אחרת לפיה פרשנות נכונה של הדין מחייבת את המסקנה כי החוק מחייב לשלם לעובד מדי  חודש בחודשו שכר מינימום וחובה זו אינה תלויה ואינה מותנית בעמלות שהוא זכאי להן מכח חוזה העבודה עם המעביד. על פי גישה זו, יש נתק בין הזכות לשכר מינימום מכח החוק לבין הזכות לעמלות מכח חוזה העבודה, ואין זיקת גומלין ביניהם. בית המשפט מבחין לענין זה בין שתי מערכות - מערכת החקיקה הנוגעת לשכר מינימום על פי החוק, והמערכת ההסכמית בין העובד למעביד הנוגעת לתשלום עמלות על פי עסקאות שיבצע העובד. על פי מצוות המחוקק, יש לשלם לעובד שכר מינימום מדי חודש, וסכום זה אינו כפוף לתנאים ולסייגים כלשהם. אם על פי הסכם עבודה זכאי עובד לעמלות בגין עסקאות שיבצע, באים תשלומים אלה כתוספת לשכר המינימום המשולם לו באורח קבע, ואין מקום לקיזוז כלשהו בין שני מקורות תשלום אלה. דעת המיעוט מסכמת וקובעת כי "ישולם לעובדים בכל חודש שכר מינימום, וללא קשר, תשולמנה עמלות כמוסכם".

4.        בטיעוניו, ביקש בא כוח העותרת כי נתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי ונחליט כי יש לאמץ את דעת המיעוט של בית הדין ולהעדיפה על פני דעת הרוב. שמענו את טיעוניו בפירוט רב. כן נתנו דעתנו לטיעוני המשיבה 2 בתשובה. באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי, משלא מתקיימים במקרה זה התנאים החריגים המצדיקים התערבות בית משפט זה בהחלטות בית הדין.

           מושכלות ראשונים הם כי התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בית הדין לעבודה מצטמצמת למצבים בהם קיימת טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מ(1) 673, 693). הלכה זו הלכה ונשתרשה בשורה ארוכה של פסקי דין לאורך השנים (בג"צ 6608/99 דרשן נ' בית הדין הארצי לעבודה; בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נא(2) 63, 88; בג"צ 3400/98 אילנה בן עזרא נ' בית הדין הארצי לעבודה; בג"צ 3471/00 צויזנר נ' בית הדין הארצי לעבודה).

5.        דעתנו היא כי בנסיבות הענין שלפנינו, יקשה לומר כי נפלה טעות משפטית מהותית בדעת הרוב שהובעה בפסק הדין, וכי דרישות הצדק מחייבות את תיקונה (בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מז(5) 734, 756; בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מד(4) 749, 767; בג"צ 932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מו(2) 430, 439). דעת הרוב ודעת המיעוט משקפת תפיסות פרשניות שונות בנוגע ליחס שבין הסדרים חוזיים ביחסי עבודה לבין חוקי המגן המבקשים להבטיח באורח קוגנטי תנאי מינימום לקיומו ולרווחתו של העובד. דעת הרוב מבקשת לשלב בין ההסדר החוזי לבין חקיקת המגן בדרך שהאחד לא יתייתר, והשני לא יצא חסר. מנגד, דעת המיעוט מדגישה את פועלו של חוק המגן ומבקשת לנתק בין שתי המערכות - החוק והחוזה באופן שהאחת לא תהיה תלויה באחרת. לא נוכל לומר כי בגישה הפרשנית שננקטה על ידי הרוב נפלה טעות, ולא כל שכן טעות מהותית. יצירת זיקת גומלין שדעת הרוב נוקטת בה בין חובת תשלום שכר המינימום וההסדר החוזי לתשלום שכר - במקרה זה עמלות - הינה סבירה ואפשרית ובלבד שתוגשם תכלית החוק המגן וישולם לעובד שכר מינימום מידי חודש, גם אם לא השתכר מעמלות כדי גובה שכר כזה. שילוב שתי המערכות בדרך זו ובדרך של יצירת התחשבנות מדי פרק זמן, משלבת בין האינטרס הסוציאלי להבטיח מצד אחד את עניינו של העובד בקבלת שכר מינימום חודשי בכל מצב, ומצד שני משרתת מגמה של כיבוד חופש ההתקשרות החוזי בין הצדדים ביחסי עבודה ואיזון בין עניינו של העובד לעניינו של המעביד. גמישות זו בשוק העבודה, בכפיפות להגנות הקוגנטיות הבסיסיות על העובד, היא ערך שבית הדין רואה להדגישו, ואיננו רואות להתערב בתפיסה זו, בין בראייה כוללת של דיני העבודה, ובין בהשלכתה הפרטנית למקרה הנדון. ראייה זו מתיישבת עם תכלית חוקי העבודה ועם מושגי החופש החוזי והגמישות הרצויה ביחסי העבודה, כאחד.

           לא מצאנו, איפוא, טעות משפטית בפסק דינו של הרוב בענין זה, וכן לא מצאנו כי עיקריו פוגעים בתחושת הצדק. על פיו, העובד זכאי בכל מקרה לשכרו המינימלי מדי חודש. זהו כלל בל-יעבור בכל מתכונת שכר הנבחרת על ידי הצדדים. אלא שההתחשבנות הנעשית בינו לבין המעביד לאחר מעשה לצורך קיזוז העמלות שהרוויח מעבר לשכר המינימום אינה פוגעת בזכותו לשכר זה ולפיכך אינה פוגמת בשורת הצדק. התערבות למניעת יכולת התחשבנות כאמור הנעשית על בסיס הגנה על שכר מינימום עלולה לחרוג ממידת ההתערבות הרצויה בחופש ההתקשרות ובאוטונומיה של הצדדים לעצב לעצמם את תבנית יחסי העבודה הרצויים להם, והכל בכפוף לחוקי המגן שמהם אין מבקשים לסטות.

6.        דעת המיעוט נשענת על תפיסה המבקשת להיטיב עם העובד ולהבטיח באורח קוגנטי את שכרו המינימלי גם בשיטת העסקה המבוססת על עמלות, ובלא כל זיקה לעמלות אלה. היא מבקשת להיטיב עם העובד גם מקום שהצדדים לחוזה העבודה בקשו להסדיר את יחסיהם באורח שונה. תפיסה זו מעוגנת בהכרה בדבר הצורך להקנות מעמד-על לחוק המגן גם מקום ששילובו עם ההסדר החוזי בין הצדדים עשוי להשיג   את תכליתו הבסיסית של החוק להבטיח שכר מינימום חודשי לעובד - בין ממקור אחד ובין ממקור שני. פרשנות זו אינה מתחייבת מהמבנה ומהתוכן של חוקי העבודה המגינים ומהתפיסה המשפטית-חברתית הרווחת בדבר חופש ההתקשרות החוזי ביחסי עבודה. היא אינה שוללת את הפרשנות האחרת שנתקבלה על דעת הרוב, המשקפת תפיסה שונה לגבי תחום ההגנה המצוי והראוי לעובד במשק עבודה חפשי. בדעה זו לא ראינו להתערב.

           על יסוד האמור, באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, משלא נתקיימה עילה לכך.

           העתירה נדחית.

           בנסיבות הענין, לא ראינו ליתן צו להוצאות.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל: